Imperfect

גילה מאיירס

 

בסדרת עבודות זו מציגה מאיירס יצורים ייחודיים, גרוטסקיים, יפים בכיעורם, שיש בהם היבט פרוורטי ו"בלתי מושלם". קשה להגדיר את זהותן של הדמויות, הנעות בין חזות אנדרוגינית לבין חייזרית. העבודות של מאיירס מתאפיינות בנוכחות כפולה – מחד, הן משדרות תמימות בגוונים החומים-ורודים-צהובים חיוורים השולטים בהן ומאידך, דימויי הפנים משדרים איום והצבע האדום הנוזל עשוי לרמז על נזילות של דם. במבט ראשון, הדמויות נראות ילדותיות ואולי אף מעט תמימות. אך בהסתכלות נוספת, נדמה כי הן מעוותות במראן ופגומות.

חלק מהדמויות חסרות גוף והן מבקשות מהצופה להפעיל את דמיונו כדי להשלימן. לאלה שיש גוף, הוא מתואר רק בחלקו העליון כשהוא חלול, לרוב ללא ידיים ורגליים וללא פרטי זהות מייצגים. הבעות פניהן האניגמטיות של הדמויות נראות לעיתים מפוחדות, כעוסות, משתוממות, מביעות קושי, ואף סבל, חרדה וניכור. חלק מן הדמויות פעורות עיניים ובוהות במבט חלול וחלקן עוטות מסכה שלעתים מכסה את כל אזור הפנים ולעתים רק עין אחת. רוב הדמויות כחושות, ללא משקל פיזי, כמו מרחפות באוויר, בדומה למצע הפלסטיק הקליל עליו הן מצוירות[1]. לא קיים זיהוי של זמן, מקום ומרחב קונקרטי המעיד על שיוכן, והן פעמים רבות מצוירות על רקע לבן נטול פרספקטיבה ומשדרות זרות, שוליוּת וניכור.

היסוד הגרוטסקי מובלט בעבודותיה של מאיירס באמצעות הכלאה, שיבוש והגזמה ומכיל סוגים שונים של קונפליקטים: בין הרציונלי לאי-רציונלי, בין המשעשע למפחיד, בין החי לחסר-החיים, בין תמימות לחרדה.[2] פני הדמויות רווּיים בפאתוס וגופן מצויר בקווי מתאר בהירים עד שנדמה כאילו הפכו לרוח רפאים. במספר עבודות איברי הפנים הולכים ונמוגים. חזותן של הדמויות פגומה, הבעות פניהן ביזאריותופיהןמיוצגככתםדםאדוםאולחילופיןכעוויתנלעגת,מתריסהומרתיעה. מבטן המיוסר משדר תחושת מצוקה וכאבומחוות גופן מעוּותות. העיוות וההפרזה באים לידי ביטוי גם בקנה המידה של הדמויות – ראשי ענק הנדמים כמיזוג היברידי של אדם עם מוטיבים חייזריים. אבסורדיות, גיחוך, אימה, אופי לא מוגדר, עמימוּת וסתירות פנימיות הינם אלמנטים גרוטסקיים נוספים שניתן לזהות בדמויות.

מהציורים ניבטת אאוטסיידריוּת ואף נידחוּת אנושית. על כן, אפשר במידה מסוימת לשייך את העבודות גם ל"אמנות הבזוי" (abject art)[3] העוסקת בין השאר בשיבוש התבנית השלמה, בפרגמנטציה, בנתינת ביטוי לטראומות, ערעור על זהות עצמית ועל המערכת, אי-כיבוד גבולות, עמדות וכללים ויצירת תחושה של איום ובהלה.

יחסה של התרבות אל הגוף הוא יחס פונקציונאלי והוא נאמד על פי מידת תפקודו. במובן זה, גוף בעל מום ייתפס כחריג ומאיים על הסדר הטוב. החברה ככללותה איננה אוהבת את החריג, השונה ממנה, ומי שאינו משויך לה מסומן כ"לקוי", זוכה ליחס מנוכר ומוצא עצמו מחוצה לה. החריג מסמל למעשה השקפה חברתית הקוראת תיגר על תקינות חברתית. בהתאם, תגובת החרדה כלפי הזר היא אוניברסאלית ומקורה בחשש מפני הפרת הסדר החברתי. הדמויות החריגות נחוצות לחברה לצורך הגדרת גבולות ה"נורמלי". אך אותם חריגים יכולים להיחשב כמושלמים בחברה אחרת. ומהי בכלל חברה מושלמת? כיצד מגדירים חברה חסרת פגמים? הלא חברה לא נמדדת ביחסה כלפי המקובל, אלא דווקא ביחס כלפי השונה, החלש, הבודד.

הציורים של מאיירס עשויים לעורר במתבונן רגשות מעורבים - רתיעה מהגוף המעוות ולצידה משיכה למסתורין וליופי השונה. במקביל, ציוריה מעוררים שאלות כמו - מה נחשב חריג? ולעומת זאת, מהו המושלם? האם בכלל קיים מושלם? מהו היפה? האם ניתן להגדיר יופי? הדמויות של מאיירס מציגות מראה שונה ומוזר, החורג ממושגי היופי המקובלים בחברה המערבית. אך ציוריה ניחנים ביופי רב ומוכיחים שהיופי מסתתר גם במקום שבו למראית עין, לפי המוסכמות החברתיות המקובלות, הוא לא קיים. בכך, היא מערערת על המוסכמות של יופי וכיעור ומאלצת את המתבונן לבחון מחדש את עמדותיו האסתטיות, להעמיק את רגישותו המוסרית והחברתית ולהעלות שאלות בנוגע למקומו של האחר בחברה, היחס לו הוא זוכה והדעות הקדומות שבעטיין הוא סובל. כוחן האלגורי והרגשי של הדמויות האקסצנטריות טמון באופן שבו הן מתוארות כמטאפורה לבדידות קיומית, לעולם מנוכר, ולחברה פגומה. הממד הגרוטסקי המחצין את האזורים הבזויים של הקיום, משמש כאן ככלי ביקורתי נגד גילויים של קיפוח וגזענות. המסכה - בעלת כח להסתרת פגמים - מאפשרת במקרה זה חזרה והשתלבות בחברה.

בחלק מן העבודות משתמשת מאיירס בשני מצעי פלסטיק המונחים אחד על גבי השני באופן שאינו סימטרי, היוצרים על ידי כך הכפלה של דמות. מכיוון שהדמות נמצאת במצב ללא זהות יציבה, "עטייה" של ניילון נוסף אחד על השני מאפשרת יצירת זהות זמנית נוספת. זהו תהליך "רכישה" של זהות חדשה ומושלמת יותר (המנוגד לתפיסה הדטרמיניסטית של זהות מולדת) היכולה להשתנות בהתאם לצורך. החיבור והפירוק לסירוגין של המרכיבים האנושיים יוצרים תצורות חדשות – אמנם עדיין פגיעות, אבל נחשפות באומץ – וכך החומר הקל והאוורירי הופך מטאפורית לכבד יותר מבחינת המשמעות.

בהתאם, העבודות בתערוכה זו לא מבקשות להתנתק מהמציאות, אלא לשקף אותה מתוך התבוננות עמוקה ביומיום שסביבנו. זהו ציור מפוכח, המביט באופן מוכיח על עצמו ועל החברה. על אף התחושה המורבידית הניכרת בציורים, העבודות מספרות על יצר הישרדותי וכוח פנימי, ועל שוני שאיננו מעיד על האדם. בכך, עבודותיה של מאיירס נושאות גם מסרים של תקווה ואפשרות לשינוי באמצעות המודעות לחריג הטמונה בהן ובאמצעות היכולת שלהן להציג מסר משמעותי לשינוי חברתי.

 

אוצרת: גלית סמל

 

[1] השימוש ביריעות פלסטיק שקופות כמצע לציור, מאתגר את מאיירס בשנים האחרונות כחומר שאינו קונבנציונאלי. מצעים נוספים דומים בהם היא עושה שימוש כוללים – ניילון, שמשונית, שקף, פרספקס, גיליונות מפל ועוד.

[2] דיון מעמיק במושג הגוף הגרוטסקי ניתן למצוא בספרה של ד"ר שרה כהן שבוט, הגוף הגרוטסקי, עיון פילוסופי בבחטין, מרלו-פונטי ואחרים, (תל אביב: רסלינג, 2008).

[3] מונח הלקוח מכתביה של הפסיכואנליטיקאית- ז'וליה קריסטבה, כוחות האימה: מסה על הבזות, מצרפתית: נועם ברוך, (תל אביב: רסלינג, 2005).